מפת סיביות

השבוע הלכתי לצפות בסרט "דימדומים" בסינמה סיטי. אחרי שחשבנו שנגמרו הפרסומות על המסך והאולם הוחשך, נשמעו מאחד המושבים קולות: "כן! כן! אני אוהבת את הטעם שלך! עוד!" שכמובן משכו את תשומת לב הנוכחים. נשמע היה שמשהו מאוד מעניין קורה שם. לפתע נכנס סדרן, האיר בפנס על הבחורה הקולנית ושאל בכעס "סליחה, גברתי, מה את חושבת שאת עושה?!" עכשיו מן הסתם לא היה אדם אחד באולם שלא התעניין מקרוב במתרחש, ולכן הבחורה קמה ממקומה וענתה לסדרן: "אני? אני רק נהנית מהטעם החדש של קוקה קולה זירו! קוקה קולה, טעם גדול מהחיים! כולם מוזמנים לבר טעימות פה בחוץ אחרי הסרט!". ניפנפה בבקבוק הקוקה-קולה זירו שלה, ויצאה.

זה לא סוד שצופי הקולנוע הם קהל שבוי, שאין לו לאן לברוח או לשלטט, ולכן אפשר להציג לו 20 דקות של פרסומות לפני תחילת הסרט. אבל מה עושים כשהצופים פשוט לא מתעניינים בפרסומות, נכנסים לאולם מאוחר, מדברים בינם לבין עצמם ומשחקים בסלולרי? מאגפים מכיוון חדש, אשר מאוד מושך את תשומת לב הצופים שאינם מוכנים למתקפה השיווקית. מכונת הפרסום הצליחה להטיל את הפצצה שלה לפני שהרמנו את ההגנות, וכל יושבי האולם ספגו מנה גדושה של קוקה קולה זירו לפני שהספיקו להניד עפעף.

כשיש פרסומות בטלוויזיה אני משתיק את הקול או מעביר ערוץ, לבאנרים באתרי אינטרנט יש פתרונות משלהם, כשאני קורא עיתון אני באופן אוטומטי מסנן את קטעי הפרסומות, ויש חובה להוסיף כיתוב מתאים כאשר מדובר בתוכן שיווקי. החדירה של פרסום כל כך אגרסיבי לאולם מלא קהל שבוי היא מטרידה משהו, ומזכירה לי קצת את פרשת הפרסום הסמוי; קהל שבוי ונטול הגנות חושב שהוא צופה בתוכן מסוים, ומגלה שהזריקו לו פרסומת ישר לוריד כשכבר מאוחר מדי להתחמק.

אני לא שותה קולה משום סוג, וספק אם פרסומת מהסוג הזה הייתה מעוררת אצלי אהדה למשקה. סביר יותר להניח שבדיוק להיפך.

אגב, את הבלוג החדש על מסע בין כוכבים שאני כותב יחד עם ניב קלדרון כבר ראיתם?

(מבוסס על פוסט באותו נושא שפרסמתי ב- 23.10.2007)

היה היה לפני שנים רבות בארץ רחוקה ראש ממשלה ושמו יצחק רבין. רבין היה ראש הממשלה של אותה ארץ רחוקה במשך קדנציה ארוכה יחסית לכמה ראשי ממשלה אחרים במדינה והביא למספר התפתחויות משמעותיות בתחומים כמו חינוך, חברה והיחסים העכורים עם השכנים.
ערב אחד, בסיומה של עצרת המונים למען השלום ונגד האלימות, רבין נרצח.

הרוצח, יגאל עמיר, נתפס בו במקום. עמיר לא ניסה להכחיש את מעשהו, ולמעשה הוא דיי גאה בו.
מאותו יום מציינת המדינה פעם בשנה, בתאריך העברי - י"ב בחשוון (ונוח בכל התקופה שבין 4 בנובמבר ל-י"ב בחשוון), את יום חגו של הרוצח. התקשורת חוקרת את מורשתו של עמיר, חוזרת לבני משפחתו ובודקת מה שלומם. כתבות נרחבות על המקומות בהם גדל ולמד, על אשתו וילדו. ממש "אלו הם חייך". גם לאחר שנתפס, הועמד לדין, הורשע והוכנס מאחורי סורג ובריח, לא ירדו עינייניו של הרוצח מסדר היום. תנאי שהייתו בבית האסורים, רצונו להינשא לבחירת ליבו ושאיפתו להביא עימה ילד לעולם עוררו דיונים ציבוריים, וסיפקו את תאוות התקשורת, העם ונציגיו הנבחרים לעסוק שוב ושוב ברוצח.

ראשי ממשלה באים והולכים. הזיכרון קצר והתחלופה מרובה. מי העביר איזה תקציב, מי מינה שר כזה ומי עבר ועדה כזאת או אחרת - אלה פרטים משעממים. אבל רוצח מפורסם, זה לא קורה הרבה במדינה קטנה ורחוקה. ברור ומובן לכן מדוע החגיגה סביבו.

החגיגה סביב הרוצח ביום הזיכרון השנתי לרצח מייצרת פרסום ובאזז תקשורתי שלא מגיעים לו. הנה אנחנו (שוב) בתקופת בחירות, וזוהי הזדמנות מצוינת להזכיר הן למפלגת העבודה והן לשאר המתמודדים כיצד פעל רבין ז"ל למשל בתחומי הביטחון, השלום והחינוך. חבל שלא מתמקדים במעשיו של הנרצח, שהנצחת זכרו ומורשתו אמורה להיות במוקד היום, וסוקרים את חייו ואת הקריירה העשירה שלו - לטוב ולרע, במקום לתת במה ציבורית מיותרת לרוצח.

public static חזרה לעדכן את הבלוג שלה בישראבלוג, ועכשיו היא מנהלת חנות נעליים.

כל הקונספציה שלי לגבי הסרת פידים מתים מהרידר היתה שגויה והתמוטטה כמגדל קלפים.

או, שהקונספציה עומדת שרירה וקיימת. פאבליק התפרסמה בזמנו בזכות הלקוחות ה"מיוחדים" של אורנג' אותם שירתה, והיום היא חוזרת כשבאמתחתה לקוחות לא פחות מיוחדים של חנות נעליים. הבלוג אותו בלוג מצחיק, הכתיבה אותה כתיבה מבריקה, הלקוחות אותם לקוחות מיוחדים, ורק התפאורה השתנתה.

מסקנה: ההחלטה המקורית היתה נכונה, אבל האצבע תהייה עכשיו הרבה יותר זהירה על הדק ההסרה.

כמו בדמוקרטיה שמכבדת את עצמה, השלטון הישראלי מורכב ממספר שחקנים השומרים אחד על גבו של השני. הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, נשיא המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה - כל אחד מהם נושא בסמכויות ובאחריות לגבי התנהלותה של המדינה.

נשיא המדינה נבחר בידי חברי הכנסת, היועץ המשפטי לממשלה מתמנה לתפקידו על ידי הממשלה בהתאם להמלצות ועדה ציבורית, ומבקר המדינה מתמנה על ידי הכנסת. הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת בה, כאשר ראש הממשלה הינו גם חבר כנסת, ומשימת הרכבת הממשלה מוטלת עליו בידי נשיא המדינה. חברי הממשלה נבחרים בידי ראש הממשלה וראשי מפלגות הקואליציה; הם כולם מינויים פוליטיים ולא נבחרי ציבור. חברי בית המשפט העליון ממונים בידי הועדה לבחירת שופטים המורכבת משני חברי ממשלה, שני חברי כנסת, שני חברי לשכת עורכי הדין ושלושה חברים של בית המשפט העליון. גם כאן אין נבחרי ציבורי אלא מינויים.

אבל הכנסת היא המוסד השלטוני היחיד שנבחר על ידי העם בבחירות דמוקרטיות, "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת" (סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת).

מוזר, אם כן, שעל עבודת הממשלה ובית המשפט אנחנו שומעים באופן קבוע, על היועץ המשפטי ומבקר המדינה קוראים לעתים מזומנות, ואילו בעבודת הכנסת מתעמקים בעיקר כשיש בחירות כלליות באופק.

הממשלה עובדת באופן רציף לאורך השנה (חלק משריה גם בשבתות וחגים לפי הצורך), כך גם נשיא המדינה, היועץ המשפטי ומבקר המדינה. בית המשפט יוצא לפגרת דיונים של כחודש וחצי בקיץ, אך שופטיו מנצלים תקופה זו לכתיבת פסקי דין.

הכנסת, לעומת זאת, עובדת חודשים ספורים בשנה: כנס חורף מלאחרי החגים ועד לפני פסח, וכנס קיץ קצרצר מלאחר פסח ועד יולי. סה"כ כ- 9 חודשים בשנה. אך חזרו הח"כים מפגרת הקיץ, והם כופים על עצמם פגרת בחירות ארכנית כדי לא להשתולל בחקיקה (לא חזקים בריסון עצמי החבר'ה כנראה). מה חבל שהיציאה הנמהרת הזו לפגרה תפגע לא רק בחקיקה פופוליסטית ומיותרת, אלא גם בחוקים חשובים וראויים שיתקעו חודשים ארוכים במערכת עד שניתן יהיה להעלותם להצבעה שוב, אם בכלל.

הדימוי של הכנסת בציבור נמצא כבר שנים בירידה, וזה לא סוד. אבל חברי הכנסת, עושה רושם, לא ממש מתרגשים ולא מאוד מתאמצים לשנות את המצב. הם ממשיכים להשתמש בתקציב "הקשר עם הבוחר" להרבה מאוד צרכים שאין בינם ובין קשר עם הבוחר דבר וחצי דבר, והם ממשיכים לא להגיע לדיונים במליאה או בוועדות (לא חסרות דוגמאות).

כלי הפיקוח המשמעותי ביותר של הכנסת (ובאמצעותה - של העם) על הממשלה, הוא חוק התקציב. באמצעות חוק זה יכולים חברי הכנסת לקבוע את גורלן של רוב תוכניות הממשלה לשנה הבאה. ההצבעה על תקציב המדינה היא למעשה הצבעת אמון בממשלה, שכן אם לא יאושר חוק התקציב אזי תאלץ הכנסת להתפזר ויוכרזו בחירות. אלא שבמציאות הפוליטית הישראלית נקבעת ההצבעה על התקציב מראש ע"י ראשי הקואליציה הישובים בממשלה, חברי הכנסת מחויבים להצביע על התקציב, ועל חוק ההסדרים המשוקץ הנספח לו, בהתאם למשמעת הסיעתית, וכך נמוגה האפשרות האמיתית לביקורת על הממשלה. אנה נעלמו האיזונים והבלמים? איך זה שמבין הגורמים המכתיבים את סדר היום במדינה, בשנים האחרונות הכנסת נמצאת בתחתית הרשימה?

חלק עיקרי מעבודתו של פרלמנט אמור להיות חקיקת חוקים. אך בהיסטוריה הפרלמנטרית הישראלית יש לא מעט הצבעות במליאה על נושאים כבדי משקל שכללו מספר מביך של חברי כנסת נוכחים (דוגמה ידועה היא למשל חוק יסוד חופש העיסוק שעבר בכנסת ברוב של 23 ח"כים בלבד, ללא מתנגדים, ודוגמה עדכנית יותר היא הצעת חוק מאגר המידע הביומטרי שעברה בשבוע שעבר בקריאה ראשונה ברוב של 18 נגד 1), ובכלל - מה הביאה לנו החקיקה בשנים האחרונות? את חוק דרומי? חוק הקסדות?

לאן נעלמה העשייה המשמעותית בכנסת? למה עמוד התווך של הדמוקרטיה הישראלית לא נראה, נשמע ומתנהג כמו אחד?

המדינה נמצאת עכשיו שוב בתקופת בחירות לכנסת. לא לראשות הממשלה, למשרת שר הביטחון או האוצר, אלא לכנסת. על סדר היום של המפלגות, כרגיל, היחסים עם השכנים. מי יביא שלום וביטחון, מי יחלק את ירושלים למי ולמי יש יותר כוכבים ברשימה. מה שלא על סדר היום, וכמעט לא נשמע, הוא המצע של המפלגות ומועמדיהם בנושא החיים במדינה הזאת. אני למשל הייתי שמח לדעת מה מתכוונות המפלגות לעשות עם חברי הכנסת שלהן בנושאים כמו:

• זכויות אדם ואזרח (טיפול בפליטים, עובדים זרים, אפשרות של כל אזרח להינשא לבחיר/ת לבו ולקבל זכויות שוות);
• הביטחון האישי (טיפול המשטרה בעבירות ה"קטנות" של הטרדה, פריצה, גניבה ותקיפה שהרבה יותר אזרחים סובלים מהן מאשר מקיומם של ארגוני פשיעה חמורה);
• מערכת החינוך (גני הילדים, בתי הספר היסודיים, התיכונים, האוניברסיטאות והמכללות);
• הגנת הסביבה (תחנות כוח פחמיות, זיהום האוויר, מיחזור מים, מיחזור פסולת, פיקדון בקבוקים, חיסכון בחשמל, בנייה ירוקה);
• תחבורה (תאונות דרכים, שירות לנוסע בתחבורה הציבורית, קיומה של רכבת תחתית/קלה, כירטוס אחיד);

"הסכסוך" הוא עובדה קיימת, ששינויה תלוי לא רק בנו אלא גם ברצונות והיכולות של הצד השני. אבל ההתייחסות לנושאים הפנים-אזרחיים שאת חלקם מניתי כאן, תלויה אך ורק בנו; בחברי הכנסת שייבחרו ובשרים שימונו מקרבם.

ישנה אמרה ידועה: "אלי, תן לי את השלווה לקבל את שאין ביכולתי לשנות, אומץ לשנות את שביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין ביניהם", חבל שהמפלגות לא פועלות יותר לפי המוטו הזה.

הכנסת ה-17 חזרה מחופשה רק בשביל להחליט לצאת לאחת נוספת, אבל בין לבין הספיקו להתפרסם עוד כמה הצעות חוק, ואחת מהן היא "הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 21) (חובת מסירת רשימות מנויים)". הצעת החוק הזו נוגעת בנושא כאוב ורגיש - רשות השידור והאגרה הנגבית מהציבור למימון פעילותה.

אגרת הרדיו נגבית באמצעות תוספת לאגרת רשיון הרכב, ושידורי הרדיו של הרשות אינם סובלים מבעיות מיוחדות. הטלוויזיה, לעומת זאת, היא מקרה הרבה יותר מסובך.

כידוע, רשות השידור היא גוף ממלכתי הפועל לפי חוק, והאמון על שימוש מושכל בכספי הציבור תוך ניצול העדרם של שיקולי רייטינג על מנת להפיק תכנים איכותיים וייחודיים. או לייתר דיוק:

רשות השידור תקיים את שידוריה לשם מילוי תפקידים אלה:
1. לשדר תכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות, במגמה:
(א) לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה;
(ב) לטפח אזרחות טובה;
(ג) לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את ידיעתה;
(ד) לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות;
(ה) להרחיב השכלה ולהפיץ דעת;
(ו) לשקף את חיי היהודים בתפוצות הגולה;
(ז) לקדם את מטרות החינוך הממלכתי כמתואר בחוק החינוך הממלכתי, תשי"ג–1953;
2. לקדם את היצירה העברית והישראלית;
3. לקיים שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסיה הדוברת ערבית ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה;
4. לקיים שידורים ליהודי התפוצות;
5. לקיים שידורים לחוץ-לארץ.

ביצוע מטלות כה משמעותיות וחשובות מצריך כמובן תקציב ראוי, המבוסס על אגרה מיוחדת אשר נגבית מהציבור בהתאם לקיומו הפוטנציאלי של מקלט טלוויזיה בביתו, לשם כך הוקם ברשות אגף הגבייה.

אגף הגבייה של רשות השידור הוא גוף אימתני, בעל מאפיינים של משטרה חשאית, יחידת קומנדו ומבצר בירוקרטי. לצד תשדירי שירות תעמולתיים אשר הבטיחו לנו כי "יש תמורה בעד האגרה" ועודדו אותנו לשלם אותה בטוב או ברע, נוקט אגף הגבייה בכל טקטיקה אפשרית כדי למקסם את גביית המס, כאשר המטרה מקדשת את האמצעים.

אמנם החוק קובע כי מי שמוכר או משכיר מקלט טלוויזיה חייב להודיע על כך לרשות השידור (אי דיווח הינו עבירה פלילית), ולכאורה מצב זה אמור ליצוק עבור הרשות בסיס חייבים נאה למדי, אך את תאבונו של אגף הגבייה הוא רחוק מלספק.

כך, למשל, נשואים טריים הבאים להירשם במשרד הפנים, מגלים כי אגף הגבייה עוקב אחר המרשם ופועל תחת ההנחה כי זוג צעיר מקים בית בישראל, וכי בבית בישראל יש טלוויזיה.

במשך מספר חודשים בעבר, אגף הגבייה אף פנה לשיטה בלתי חוקית, כאשר הקים בעזרת משטרת ישראל מחסומי דרכים, בהם נערכו בדיקות פתע לנהגים כדי לחשוף עבריינים המתחמקים מתשלום האגרה. מי שנתפס נדרש לשלם בו במקום את מלוא חובו כפי שנציג אגף הגבייה קבע (עד שבע שנים לאחור בתוספת ריבית והצמדה), זאת תחת איום בעיקול מיידי של רכבו.

ישנם סיפורים אינספור על ניסיונות של אגף הגבייה להמציא חובות לאזרחים, לייצר חובות רטרואקטיביים עד שבע שנים לאחור גם אם מכשיר הטלוויזיה חדש בבית, וכמובן ללכת על "שיטת מצליח" הישנה והטובה.

בהצעת החוק החדשה שלפניינו יש ניסיון ללכוד את הציבור מכיוון חדש; ההצעה קובעת כי חברות הכבלים והלווין יעבירו לרשות השידור רשימות של מנוייהן לצורך גביית האגרה. ברשימה יכללו שם המנוי, מספר זהותו, כתובתו ומועד ההתקשרות עם חברת הכבלים או הלווין (מועד ההתקשרות יצויין רק לגבי התקשרויות שיחלו לאחר כניסת החוק לתוקף).

כמובן שכדי לשמור על פרטיות האזרחים, לא תדע רשות השידור אם הרשימה מגיעה מחברת הכבלים או מחברת הלווין, ולא ייעשה שימוש במידע באופן שיאפשר את העברתו בין החברות.

אז שמירה על פרטיות האזרחים אין בהצעת החוק הזאת. אני תוהה מה יקרה כאשר מישהו שמשתמש בשירותי חברת הכבלים רק כתשתית לחיבור אינטרנט, יגלה כי פרטיו הגיעו לידי אגף הגבייה, וייצטרך לשכנע שיבואו לקראתו ויבטלו לו את החוב הרטרואקטיבי בגין אי תשלום האגרה בשבע השנים האחרונות על הטלוויזיה שאין לו.

טוב יעשו חברי הכנסת אם במקום להעצים את כוחו של אגף הגבייה לחדור לפרטיות האזרחים, ידאגו במטותה לקיומה של אותה תמורה, המובטחת לנו כבר שנים בעד תשלום האגרה.